הקורונה - סיכום ביניים בשני חלקים

אז הגל הגדול הראשון מאחורינו, לעת עתה. אחרי נצח של חודשיים וחצי פלוס מינוס מי סופר, הגיע הזמן לסיכום ביניים. מעבר למחשבות הנוגות על איכות ההוראה מרחוק (וזכרו שאני כותב את זה מהצד שעשה כמיטב יכולתו שהדבר הזה יעבוד), אני רוצה לדבר על שני דברים: על משפחה ועל ליצמן.

משפחה

כבר הרבה זמן שיושב לי בראש לכתוב משהו בשבחי השיגרה. 

התרבות שלנו, והפעם אפשר בשקט לומר שמדובר לפחות ב-3,000 השנה האחרונות ולא רק בבעיה של תרבות המערב, מעלה על נס אנשי מופת מסוגים רבים ושונים. יש בעיקר דבר אחד שמשותף לכולם - אף אחד מהם לא עלה לגדולה בגלל שהוא היה איש משפחה יוצא דופן. 

על דמויות המקרא אין מה להרחיב - המשפחות של אבותינו לא זכו לתהילה בגלל מערכות היחסים המושלמות שלהן, מאברהם שמגרש את בנו למות במדבר עד יעקב שמעדיף את אחד מבניו וגוזר עליו שנאת אחים נוראית, שלא לדבר על דוד והבלגן האטומי אצלו בארמון. אבל חשבו גם על כל איש ואישה דגולים אחרים שאתם מכירים. היה עליהם להשקיע את כל כולם כדי להגיע לאן שהגיעו, אבל:

עד כמה הכינו סנדביצ'ים לילדים בבוקר? האם הם הקפידו את הטוסט הזה לעשות עם קטשופ ואת ההוא עם זיתים? כמה אלפי חולצות הם קיפלו בשנה? כמה פעמים בחודש הם קמו בריצה באמצע הארוחה עם הביס בפה כדי להביא את הסמרטוט כי הילד שפך בטעות את הכוס עם המים על השולחן? כמה פלסטרים חבשו אצבעות שחתכו סלט (ולמה כל כך קשה לחבוש את עצמך יא רבנן?).

לפני שעזבתי פעם מקום עבודה כזה או אחר, היתה לי שיחה עם מישהו בכיר ועם עוזרו. כשציינתי את עניין המשפחה כשיקול מרכזי, והמילה "איזון" נזרקה אף היא לחלל האוויר, אמר העוזר משהו כמו:
"אני יכול לומר על עצמי שאמנם ביומיום לא הייתי שם, אבל לא היתה שום אסיפת הורים שלא הגעתי אליה ולא היה שום טקס שלא הייתי בו".

ובכן, אני מאמין שנוכחות אמיתית בחיי הילדים שלנו, ובחיי המשפחה המורחבת יותר, לא יכולה להתבסס על טקסים ואסיפות. היא דורשת זמן. המון זמן. והמון עבודה. והמון סבלנות. והמון היחלצות לעזרה. והמון הקשבה.

ואז הגיעה הקורונה, ומשכה לזמן מה את המסך מעל חלק מהדברים הלא נחוצים בחיינו. והדברים החשובים נעשו כאלה שהסחות הדעת הסטנדרטיות כבר אינן יכולות להם. והתרחקנו מאנשים אהובים מסוימים, והתקרבנו לאנשים אהובים אחרים. ולמדנו מן הריחוק, ולמדנו מן הקירוב. ולמדנו, אני מקווה, כמה חשוב להיות אדם של 360 מעלות. כן, הקריירה היא חשובה. כן, ההשקעה בעצמנו היא קריטית. אבל גם לחיי השיגרה, ליומיום החוזר על עצמו בבית אחד עם אותם אנשים, קטנים כגדולים, יש ערך. יש ערך רב מאוד. 

והיותי אב, ובן זוג ואח ובן, ובעיקר העובדה שיש כך וכך אנשים קטנים שתלויים בי באופן בלתי הפיך, היא העובדה החשובה ביותר לגביי מעתה ועד עולם. עם כל השאר כנראה אפשר יהיה להסתדר: מקום עבודה אחר, מקום מגורים אחר. כאן יש לי חובה אמיתית, מהותית, שקוראת לי, ואני רוצה להיענות לה. בין תפקידיי השונים יש תפקיד מרכזי אחד, והוא חוזר ומתבסס כל יום וכל לילה מחדש, עם כל חביתה וכל ניחום וכל בקבוק. 

והלוואי שנזכור, גם תחת גל השיגרה הסטנדרטית שתנסה לשוב ולסמא את עינינו כרגיל. 

ליצמן

אני יודע איך זה קרה. כשליצמן התמנה לתפקיד שר הבריאות, הוא הגיע לפגישה מיוחדת עם האדמו"ר מגור, שאמר לו בפנים מאירות בזה הלשון:

"יענקל'ה, אתה הרי יודע מה שאומרים עלינו שם בחוץ, שאנחנו תקועים עם הראש בגמרא ולא מסוגלים להתמודד עם העולם המודרני. אתה גם יודע מה אנחנו תמיד עונים בחזרה: נכון הגאון מוילנא? נכון שהוא שם בכיס את כל המתמטיקאים בני דורו? ונכון שמי שלומד את פרק "הזהב" בבבא מציעא סגור על כל לימודי הכלכלה שלומדים אצלם שם באוניברסיטאות? אז הנה, עכשיו יש לנו צ'אנס! תתייחס למערכת הבריאות כמו שאתה מתייחס ללימוד התורה שלך. אולי רק קצת פחות. אבל תראה להם מה זה תלמיד חכם, שכשהוא רוצה להתמודד עם כל נושא שבעולם – הוא שולף את ארגז הכלים התלמודי ומראה לכולם את העליונות האינטלקטואלית והמוסרית שלנו. יאללה, תן בראש!"

טוב, אולי זה לא היה בדיוק ככה. כי, נניח, כאן – ליצמן עדיין לא ממש שלט בשם של הנגיף או בכל דבר אחר שקשור אליו:

.

וכאן קרה בעיניי משהו ממש מקסים:

זה מקסים כי יש כאן התנגשות של פרספקטיבות. הפרספקטיבה המודרנית (ולאו דווקא החילונית), שמעוניינת בכאן ובעכשיו, בהווה, במציאות כפי שהיא נגלית לעינינו, לעומת הפרספקטיבה היהודית הדתית שמחפשת תמיד לראות גם את המֵעֵבֶר, את הקוד הסמוי של המטריקס, או בקיצור – את השאיפה למשיח שישבור כבר את ההיסטוריה המעייפת הזו ויסדר את הקוסמוס. מיטיבי הלכת הרי גם מתייחסים לכך בהזמנות לחתונה, נניח: החתונה תתקיים בתאריך כך וכך במקום זה וזה אלא אם כן יקרה ה-obvious והמשיח יגיע לפני כן.

אז בעיניי זה מקסים, אבל זה לא אומר שזה גם מתאים. 

התנגשות נוספת, אחרונה וכבר לא מצחיקה, בין הקוד התלמודי לקוד של המאה ה-21 התרחשה לפני כמה שנים, כשליצמן קיבל חוות דעת קטלנית ביותר על בית חולים פסיכיאטרי, ראו כאן. אחרי ששמע את העדויות המאוד מטרידות מכל הכיוונים, ולאחר שווידא כיאות שחוות הדעת השלילית משותפת לכל אחד ואחד מן הנוכחים בדיון, עולה בהקלטה כך:

"אמרתי לכם את זה 20 פעם שבהלכה יש סנהדרין שצריך להרוג בן אדם, ע"פ ההלכה..., אז יש סנהדרין של 23. אז 23 אמרו שצריך להרוג אותו הוא חייב, הוא יוצא זכאי על פי ההלכה. למה? ... אם אף אחד לא אמר מילה טובה, אז זה כבר לא טוב".

הופה.

ליצמן מתייחס כאן לסנהדרין, שתפקדו כבית המשפט העברי בחלק מתקופת בית שני. ראשית יש לומר שהגישה הכללית לעונש מוות בתלמוד די יוצאת דופן במובהקותה; מסתבר שרובנו ממש נגד. במסכת מכות נכתב:

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [כלומר בתקופה של שבע שנים] נקראת חבלנית.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם".

מה שכן, את האידיליה הורס כמנהגו רבן שמעון בן גמליאל, מהאנשים היותר פרקטיים בתולדות עמנו:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".

רבן שמעון בן גמליאל מרגיע את ההתלהבות ומסביר שהגישה השלילית כלפי עונש מוות מביאה להיעדר הרתעה נגד רוצחים.

והיעדר ההסכמה הוא גם הרקע לדבר שאליו ליצמן מתייחס, שמקורו במסכת סנהדרין, י"ז ע"א:

"אמר רב כהנא: סנהדרי שראו כולן לחובה – פוטרין אותו".

הנימוק הרשמי הוא שהקונצנזוס לא יאפשר לדיינים לבצע את השלב הבא כנדרש. השלב הבא, כידוע, הוא שעל הדיינים ללכת לישון על זה. ממש כך: לא לקבל את ההחלטה הסופית באותו יום אלא ללכת הביתה, לחשוב על הדברים לעומק, ולנסות להפוך כל אבן כדי לראות אם בכל זאת ניתן לזכות את הנאשם. רב כהנא מסביר שמצב של קונצנזוס לא יאפשר לדיינים להיכנס כנדרש למצב של הטלת הספק.

עכשיו, זה באמת שובה לב. העיקרון היהודי הקלאסי של "שני יהודים – שלוש דעות ומעלה" מנוצל כאן למטרה שניתן לראותה כהומאנית, רחמנית, רודפת צדק (כל עוד לא קוראים לכם רבן שמעון בן גמליאל כמובן). אבל אז – ליצמן.

נסכם: 
1. ליצמן מקבל דיווחים חד משמעיים על בית חולים פסיכיאטרי שמעניק "טיפול" מזעזע לחוסים בו.
2. בגלל שהדיווחים כה חד משמעיים, ליצמן מחליט ללכת בעקבות ההלכה שאומרת שבמקרה של הכרעה ראשונית פה אחד של 23 דייני הסנהדרין פה אחד נגד נאשם שעונשו מוות, יש לשחרר את הנאשם.
3. צו סגירה לבית החולים הוא לא מוציא.
4. החוסים ממשיכים לסבול מיחס מזעזע. 

עכשיו, האתר הזה הוא במה מכובדת לדיונים פילוסופיים-יהודיים מעמיקים, ואיננו פרלמנט שכונתי שבו מגדפים פוליטיקאים בין כוסית ערק לקוביות שש בש, אבל בחייאת ליצמן – איך אתה יכול להשתמש בעקרון כזה, בהקשר הכל כך ספציפי שלו, ולהעביר אותו דרך פיתולי הזמן והמרחב אל בית חולים פסיכיאטרי של ימינו שבו המאושפזים חווים יחס כל כך מזעזע? מה לעונש מוות של סנהדרין ולצו סגירה?

וזה באמת חבל. כי אני אמנם לא באמת חושב שהאדמו"ר מגור מסוגל לתת לליצמן נאום כמו זה שציטטתי מדמיוני הפרוע קודם – אבל אני כן חושב שיש הרבה מאוד מה להרוויח משילוב של כל שכבות האוכלוסיה בכל שכבות קבלת ההחלטות. אבל רבאק, תעשו את זה כמו שצריך, עם העמקה, עם מחויבות, מתוך אהבת ישראל והקשבה לאחר.

כי גם את זה הרי אפשר למצוא. אפשר למצוא במדרש את הקביעה שבהר סיני, כל אחד ואחד מהנוכחים שמע משהו אחר, איזשהו צליל שרק הוא יכול לשמוע, צבע שרק הוא יכול לראות. עם כל הכבוד לדיון ההלכתי על הסנהדרין ועונש המוות, הרי שליצמן – שתודה לאל אינו דיין סנהדרין ומאידך לצערי חיי אדם כן תלויים לעתים בהחלטותיו – עשה בדיוק את ההיפך ממה שניתן ללמוד מהדיון ההוא. אם באה האזהרה של רב כהנא למנוע מצב שבו דייני הסנהדרין עוצמים עיניים בגלל הקונצנזוס והולכים איתו, בא מר ליצמן ועושה בדיוק את אותו דבר מהצד השני: עוצם עיניים בגלל הקונצנזוס והולך נגדו - ומתוך עמדה עקרונית ששייכת להקשר אחר לגמרי.

עכשיו שהוצאתי את העצבים, צריך שיר לסיום.

בראי התקופה והעונה, שיר שפעם התעוררתי לתוכו מתוך חלום בשבת צבאית, כשאחד משותפיי לחדר השאיר את "סופשבוע רגוע" דלוק. התעוררתי לאיטי בחדר, אפוף שלווה, כשהשיר נשזר לי בחלום, חלום על שדות ועל שמש זהובה, ואל לכם לזלזל - כי עד שאני זוכר חלום שלי זה באמת אירוע מיוחד. 

על הפסטורליה העיב רק דבר אחד - אני זוכר בבירור שעל הטרקטור שנסע שם בשדה בחלום ישב אלי יצפאן.