על היהדות במיטבה, על באסטות, ועל איך אנחנו רואים את ההורים שלנו

זה קורה בימינו איפשהו אחרי גיל עשרים. לאט לאט אנחנו מתבגרים, ומסוגלים לראות את ההורים שלנו מזווית אחרת. מסוגלים להפסיק לראות בהם את אלו שרדו בנו, הגבילו אותנו, חסמו אותנו, עצבנו אותנו, ובעיקר לא הרשו לנו לקעקע את הדרקון ההוא על התנוך. לאט לאט אנחנו מסוגלים לראות בהם את מה שהם היו באמת כל הזמן הזה: בני אדם, שכמו כל בני האדם מאז ומעולם רק ניסו לעשות מה שאפשר כדי שהילד לא יהיה זרוק בגיל 16 באיזו תעלה עם באנג. יש פניית פרסה מקסימה כזו, כשאנחנו מבינים שהם בסך הכל בסדר. לא צריך להגזים, כמובן; פער הדורות עדיין כאן, אנחנו עדיין לא נצא איתם לעולם לבירה. ובכל זאת, הזוויות החדות מתקהות, הדברים מתעגלים, המבט נעשה רך יותר.

בתור ילד, היה לי תמיד קשה עם הקטע בספר בראשית שבו אברהם מתמקח, כאחרון התגרנים בשוק, עם הקדוש ברוך הוא, הוא ולא שרף. הדיון בין השניים נערך באלוני ממרא, ביום חם במיוחד, והרושם שבאמת היה לי הוא של משא ומתן כמו בבזאר טורקי, או אפילו חמאם, מהסוג שאני כל כך לא אוהב:

וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה.

סיכום ביניים: לבורא עולם מגיעים דיווחים מהשטח על רמתם המוסרית הירודה של תושבי סדום ועמורה, והוא הולך לבדוק הכצעקתה. אם אכן כך הדבר, הוא יעשה להם סדום ועמורה שמה.

על שר הטבעות המקורי: "יצאת צדיק" או "יצאת פראייר"?

המניע העיקרי של העלילה ב"שר הטבעות" של טולקין הוא הטבעת האחת, זו שגורלו של הרוע האולטימטיבי כרוך בה. אלו שקוראים את "ההוביט", הספר הראשון של טולקין העוסק בהרפתקאות כאלה ואחרות בארץ התיכונה, נתקלים בטבעת דרמטית הרבה פחות. שם, מי שעונד אותה נעלם מן העין, לא פחות - אבל גם לא יותר. היא מאפשרת לבילבו באגינס, שמוצא אותה אי שם במערות תחת הרי הערפל, להינצל ולהתחמק מכמה וכמה מצבים לא נעימים ובראשם המפגש בגולום שקם עליו להורגו - אבל הכל בחיוך ובסבבה, כיאה לספר ילדים.

הרעיון של טבעת שמאפשרת לעונדיה להיות בלתי נראים הוא עתיק למדי בתרבות המערב, והמקום המוקדם ביותר שבו הוא מופיע הוא אצל אפלטון. ספרו "המדינה", שנוגע במגוון רחב ביותר של סוגיות ובמרכזן תיאורה של המדינה המושלמת, פותח בדיון אודות הצדק והמוסר. תראסימאכוס טוען בלהט שהחוק אינו קשור לצדק, אלא הוא רק משרת את השליט, שקובע את החוק לצרכיו שלו. סוקרטס מנסה לקרוע לתראסימאכוס את הצורה, ונוחל הצלחה חלקית למדי.

כאן נכנס גלאוקון לתמונה, וזה כבר מעניין כי גלאוקון הוא לא סתם דמות היסטורית כמו שאר המשתתפים, אלא הוא אחיו למחצה של אפלטון. גלאוקון פותח בעדינות, ושואל:

"סוקרטס, כלום רוצה אותה להיראות כאילו הכנסת זאת בלבנו, או רצונך להביאנו באמת לכלל דעה שמכל הבחינות מוטב לו לאדם שיהא צדיק משיהיה רשע?".

ובעברית של ימינו: אח שלו, על תראסימאכוס הצלחת איכשהו להתגבר, אבל אנחנו כאן רחוקים מלהיות משוכנעים. כשבוחנים את הדברים, ממש לא ברור שלהיות צדיק זה כזה גליק.

וגלאוקון ממשיך ופורש טענה שנשמעת שם בשכונה. הרעיון הוא שבינינו, כל אחד היה מעדיף לעשות מעשי עוול כדי לנסות ולהשיג את כל מה שיוכל. זה הרי הרבה יותר טוב מלהימנע ממעשי עוול, דבר שלא מקדם אותנו לשום מקום. מה שכן, הנסיון של סדום ועמורה מלמד אותנו שכשכולם מנסים לדפוק את כולם, אנחנו לא מגיעים רחוק, ולכן בני האדם הגיעו לפשרה לפיה כולם ינסו להתנהג כמו ילדים טובים כדי שנוכל בכל זאת לחיות ביחד איכשהו.

אבל, שואל גלאוקון, מה יקרה כשתיכנס לתמונה טבעת קסמים?

על אבשלום - האב טיפוס של הטיפוס שקם על אביו

דוד היה המלך הראשון שלנו. כלומר, פורמלית היה זה שאול, כמובן. אבל שאול היה פשוט טוב מדי, פשוט פשוט מדי. דוד היה זה שלוקח את המגיע לו בכח כשצריך, היה זה שכולם אוהבים מבלי שיאהב חזרה, היה זה שמגלה מדי פעם אכזריות בלתי נתפסת.

ומה הפלא שלמלך האמיתי הראשון שלנו, קם האב טיפוס של טיפוס הבן הנאלח שקם על אביו בחייו, וכזה שרמת קור הרוח והאכזריות שלו לא נפלו מאלה של אביו?

אבל בל נקדים את המאוחר. נציץ לרגע בנעמה בת מלך גשור, שנבחרת להיות אשתו הרביעית של דוד - אחרי מיכל בת שאול, אחינועם היזרעאלית ואביגיל. לא הרבה נמסר לנו על המאורע, אולם ניתן להניח שהחתונה הזו היתה פרי שיקול פוליטי נפוץ באותו זמן, שנועד לקשור בין הממלכה הצעירה של דוד לשכנתה. אבשלום הוא הבן השלישי, אחרי הבכור אמנון (בנה של אחינועם) והבן השני כלאב (בנה של אביגיל).

הימים עוברים, והפעם הבאה שניתקל באבשלום תהיה כרוכה בנסיבות נוראיות. אמנון, הבכור, התאהב באחותו למחצה תמר, שהיא אחותו של אבשלום. יונדב, חברו הטוב של אמנון ו"איש חכם מאוד", נותן לו עצה בכדי שיפסיק להסתובב בבקרים עם פרצוף מבועס שהורס לכולם את היום. אמנון שומע בעצתו, מעמיד פני חולה ומבקש מדוד, אביו, שישלח לו את תמר כדי שתכין לו אוכל. דוד אכן שולח לקרוא לה, ואמנון מנצל את ההזדמנות ואונס אותה. הקורא, עדיין מזועזע מהמעשה הנורא, ממשיך ונתקל באחד הפסוקים הקרים, היבשים וחסרי הרחמים במקרא כולו:

על ריצות ליליות, יישור עוגות, חדרי כושר, שלושה פילוסופים ואני - ובקיצור, למה אנחנו רוצים את מה שאנחנו ממש לא רוצים?

אחרי הרצאה שהעברתי השבוע על "מורה נבוכים" (דיברנו בין השאר על אחד הנושאים המרתקים בספר - מעמד נקרת הצור, זה שבו משה רואה את אחוריו של האל ולא את פניו), חזרתי מריצה לילית ברחובותיה הצוננים של ירושלים. האוויר נקי, בהפסקות שבין המכוניות, ומדי פעם עוד אפשר לראות הרים קטנים של שלג שעדיין נותר כאן.

כמו שיודע כל מי שעושה כושר, הקטע הכי קשה בריצה הוא ההחלטה הסופית לצאת אליה, בטח בימים אלו. הראש מנפיק תריסרים של תירוצים, מזג האוויר בחוץ נראה סוער מתמיד, הכורסה בבית מעולם לא היתה נוחה כל כך, ובעצם שיחקתי כדורסל רק שלשום ואני עוד בהחלמה מהבומבה שקיבלתי ובכלל יש לי עוד הרבה דברים חשובים לעשות.

למה זה כל כך קשה? הרי ברור לי שאני צריך לרוץ, ויותר מזה - שאני רוצה לרוץ. הרי כושר זה חשוב, ויש לי 6.6 קילו להוריד עד המשקל האידיאלי שחישבו לי. וכשאני רץ המחשבות משתחררות לי, ואני שם בראש איזה שיר ישן של ג'נסיס (ראו למטה), אז איך יכול להיות שאני רוצה, אבל לא רוצה?

ברוכים הבאים לעולמם המסובך של בני האדם, הלוקים מדי פעם במחלה ששמה "חולשת הרצון".

נדגיש, קודם כל, שזה לא דבר רע בהכרח. בטח שזה לא רע לבעלי חדרי הכושר, שנהנים לראות איך אנחנו קונים מנוי שנתי ואז מגיעים פעם בחודשיים. זה גם לא רע למכונים של הלימוד לפסיכומטרי, שרבים מהבאים בשעריהם יודעים טוב מאוד שהיו יכולים להסתפק בללמוד מהספרים במקום להירשם לקורס, אבל הם לא סומכים על עצמם שבאמת יישבו על הטוסיק וילמדו, ומעדיפים לשלם אלפי שקלים כדי שתהיה להם מסגרת מסודרת שתאלץ אותם אשכרה לשבת וללמוד.

ועוד לא דיברנו על מה שקורה כשקמים למקרר בשתיים בלילה. אתה יודע שזה לא טוב, אתה יודע שאתה לא רוצה, אבל אז איכשהו אתה עושה את מה שלא רצית לעשות.

איך זה קורה?

לסיכום הסופה - על שלג, על שערות לבנות ועל האיש שאי אפשר שלא לאהוב - רבי אלעזר בן עזריה

השבת המושלגת שעברה עלינו כאן העלתה לי את זכרה של שבת מושלגת אחרת, אי שם בגליל, לפני כמה שנים.

הלל הזקן, ההוא מבית הלל, עדיין אינו זקן, אבל הוא בהחלט רועד מהקור. אבל זה לא בגלל שאין חימום, אלא בגלל הצמא העז שלו לדברי חוכמה. הוא היה פועל עני, שבכל יום ויום הקדיש חצי משכרו היומי לפרנסת המשפחה, ואת החצי השני מסר לידי שומר בית המדרש כדי שייתן לו להיכנס. יום אחד, ביקש להיכנס לבית המדרש מבלי לשלם, שכן הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. את שומר בית המדרש לא מעניינות דקויות. הוא יש לו עבודה, והלל הזקן לא עובר את הסלקטור ונשאר בחוץ. אבל הוא עדיין רוצה לשמוע דברי אלוהים חיים, אז הוא מטפס לגג, נשכב עם הפנים בתוך הארובה, ומקשיב לדבריהם של גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.

והוא נשאר שם על הארובה, והשבת נכנסת. והוא עדיין שם, ושלג יורד. והוא עדיין שם, והשלג מכסה אותו במשך כל הלילה. כשלמחרת לא מאיר האור בבית המדרש, מביטים שמעיה ואבטליון במעלה הארובה ורואים בה דמות אדם. הם מזדרזים לעלות למעלה, שם הם מוצאים ומגלים את הלל הקפוא, הנתון בסכנת חיים. הם אומרים "ראוי זה לחלל עליו את השבת", מדליקים עבורו את המדורה - בבית המדרש! - ומחזירים אותו לחיים.

אותי הסיפור מרתיח, ולא בגלל הסוף החמים והנעים.

אברהם של הרמב"ם - למה הוא היה דמות מופת? ולמה הוא נכשל כשלון חרוץ? ועד כמה ראה הרמב"ם את עצמו כאברהם מודרני?

הקדמה:

הפוסט הזה הוא עיבוד של עבודה שהגשתי בזמנו במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי. הוא ארוך מהרגיל, וקצת אקדמי מהרגיל, אבל לא יותר מדי. אני אוהב את העבודה הזו במיוחד בגלל שנמצא בה הגרעין הראשוני שהבשיל בהמשך לעבודת התזה שלי, העוסקת בדרך שבה מחנך הרמב"ם את הקוראים ב"מורה נבוכים". אז תעשו לכם כוס תה כי גשם עכשיו, וצאו לדרך:

בספריו, הרמב"ם דן מדי פעם במספר דמויות מופת מההיסטוריה היהודית הענפה, ולאברהם הוא מייחס מקום של כבוד מיוחד. מה מיוחד באברהם? או, נכון יותר, מה מיוחד באברהם כפי שהרמב"ם בוחר להציג אותו? למה מפעל חייו של אברהם נכשל לחלוטין? והאם אפשר לומר שהרמב"ם ראה עצמו כאברהם מודרני?

אברהם של "משנה תורה" מתחיל לפעול על רקע עולם ששקע לחלוטין בעבודה זרה: "נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו". בגיל צעיר, אברהם מתחיל "לשוטט בדעתו", לאחר שהתבונן בטבע, ופותח בתהליך אוטודידקטי ארוך שבסופו "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". נשים לב כי הרמב"ם דוחה את הקביעה התלמודית לפיה "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו"; אברהם של הרמב"ם מגיע למסקנותיו באופן עצמאי, לאחר תקופת חיים ארוכה של ערעור המוסכמות אותן קיבל ובחינה מדוקדקת של הדברים. הוא מונע משכלו, ומשכלו בלבד.

כמה נקודות בעקבות שבתי צבי - הקבלה הגלויה, הגאולה שאוטוטו באה, והמורכבות העצובה של המציאות

לאחרונה נתגלגל לידיי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שם מפרט שלום - ביסודיות עמוקה המשולבת בכתיבה רבת עניין - את אחת הפרשיות היותר כואבות בהיסטוריה נטולת הסיבוכים של עמנו. כמה נקודות והרהורים בעקבות הספר:

הספר נפתח בשאלה הקלאסית: "למה?". למה דווקא אז, סביב 1666, סוחף בפעם הראשונה את כלל העם היהודי גל משיחי כל כך עוצמתי? שלום יוצא נגד הדעה המקובלת, הרואה בשבתאות תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, שאירעו כעשרים שנה קודם לכן, ותולה את האשמה בקבלה. ליתר דיוק - קבלת האר"י, וליתר דיוק - הפעפוע והבעבוע שלה בשכבות רחבות של העם היהודי.

סיכום כולל של קבלת האר"י יופיע אולי בפוסט עתידי, אולם לענייננו די לומר שאחד המוטיבים החזקים בה כולל את הקביעה שניצוצות מן האור האלוהי, זה שנשלח מן האלוהות אל החלל שזו פינתה בכדי ליצור את עולמנו, לכודים ושבויים בתוך קליפות. הקליפות הללו הן שברים של כלי הקיבול שנועדו לקלוט את אותו אור אלוהי אבל נשברו מסיבות כאלה ואחרות, וניצוצות רבים תקועים בתוך תחום הקליפות, הנשלט ע"י כוחות הרוע. לענייננו חשובה תמונת העולם הכוללת, שמסתדרת מצוין עם המצב של עם ישראל אז: ממש כשם שהעם נמצא בגלות, כך המצב הקוסמי הכללי הוא מצב של גלות - מצב שבו הישות הנמצאת בגלות היא לא פחות מאשר האור האלוהי הזה, שהוא במובן מסוים השכינה, שהיא במובן מסוים האלוהות בעצמה. מול תמונת גלות כל כך כללית ומהותית יש, תתפלאו לשמוע, פתרון פשוט - קיום המצוות על ידי היהודים משחרר את הניצוצות משבי הקליפות ותורם לתיקון הכללי של העולם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה:

על מנכ"ל קופיקס, לארי בירד, מקיאוולי ואבימלך - כשדוחפים לנו את האמת ישר לפרצוף

לפני כמה ימים, בכנס כלשהו, קם ועלה לבמה מנכ"ל קופיקס, אבי כץ. הבחור, שעד לא מזמן היה מנכ"ל של רשתות אחרות, נכנס בסערה לעולם הקפה הישראלי כשיצא בקונספט חדשני - כל החנות בחמישה שקלים. את התוצאות כולנו ראינו - בעיקר תורים מטורפים.

אז היה כנס, והבחור מחזיק את המיקרופון ביד, ומתחיל לדבר. וכשהוא מדבר, כדאי להקשיב. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

על מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם זכייניו:

"אצלי ידעו, אני אגיד את זה גס. הייתי אומר - שאם אני אתפוס אותך עם אישתי במיטה, אולי אוותר לך. אבל אם אני אתפוס אותך קונה משהו לא ממני, לעולם לא אוותר לך. אני ארדוף אותך כל החיים. פעם תפסתי זכיין שלא קנה ממני, קניתי מרצדס חדשה, הלכתי אליו לעסק, דפקתי מסמר על הקיר, תליתי את המפתחות של המרצדס ואמרתי לו - אתה רואה, אני תולה את המפתחות של המרצדס פה, והולך לחפש עורך דין שנוסע על סובארו מודל 82, ואומר לו - תגמור לרסק אותו, תחליף את הסוברו במרצדס. באותו ערב המשפחה שלו ישבה אצלי וביקשה סליחה".

ועל מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם לקוחותיו (משום מה הציטוטים הבאים אינם מופיעים ברשת, למרות שהם בהחלט היו במהדורה המודפסת של דה מרקר - אנא סמכו על זכרוני):

"העסק הקודם שלי [מנכ"ל רשת למוצרי תינוקות] היה חרא. הייתי מוכר לך עגלה, ורואה אותך בפעם הבאה אחרי חמש שנים. עכשיו, אתה נכנס אליי, אוכל ושותה - ואחרי שעתיים החזיר שוב רעב".

וגם:

"כשאתה נכנס אליי לחנות, אתה מוריד את השכפ"ץ של "כמה זה עולה לי?", ולא שם לב שהורדת יחד איתו את השכפ"ץ של "אני באמת צריך את זה?", ואז אתה קונה בעשרים שקל ואני מרוויח יותר".

ועל מערכת היחסים הפשוטה שהוא מטפח עם בתו:

"אמרתי לה שאם מישהו אומר שהקפה לא טעים אני מדיח אותה מהירושה. היא עבדה כמו מטורפת ולא ישנה בלילות, עד שבמבחני טעימה הגענו ל-100% הצלחה".

מה אני אוהב בזה? שהמנגנון חשוף. שדופים לנו את האמת ישר לפרצוף. הבחור מנכ"ל, הוא יש לו עסק לנהל ואין לו זמן או כוח לשטויות. הוא יקרע אותך לגזרים - בין אם אתה ספק או לקוח, והוא לא מתכוון להתאמץ לרגע ולהסתיר את זה.

ויש בזה משהו חביב ומשחרר, לראות איך מדי פעם המסכה נושרת, המסך יורד והמנגנון הקפיטליסטי או סתם התאווה לכסף ולכוח ניצבים לך בלי איפור מול העיניים ואומרים אהלן.

על מט הסנדלרים של הרמב"ם, ומה הקשר למפץ הגדול?

כשהייתי ילד, החברים שלי ואני למדנו לשחק שחמט בערך באותו זמן. איפשהו בגיל 10-11.

העניין הוא שלא ידענו הרבה. כולנו ידענו איך עושים מט סנדלרים: מוציאים את הרץ והמלכה, ואם הילד שמולך היה פראייר יכולת לקרוע אותו בשלושה מהלכים קצרים.

הבעיה התחילה כשהילד מולך כבר הכיר את המהלך, או אז לא היתה ברירה אלא להתחיל לשחק ממש, לאט ויסודי, במשך המון זמן - במונחים של הילדים שהיינו, אינסוף. כמעט אינסוף כמו לשחק מונופול עד שהמשחק באמת נגמר.

אחת מסוגיות היסוד ב"מורה נבוכים" היא העימות בין התפיסה הפילוסופית (כלומר, התפיסה המדעית של אותו זמן) לבין התפיסה הדתית באשר לתחילת היקום. לפי אריסטו, העולם לא נברא בשום נקודת זמן ספציפית, אלא תמיד היה קיים. את העמדה המסורתית אין צורך להציג - היה אקט של בריאה, אם לפני 5,773 שנה ואם במועד אחר כלשהו; היה אקט ספציפי של התחלה.

אופייני לרמב"ם שלפני שיצלול לנושא, יסקור את העמדות השונות לעומק. ראשית, את העמדה המסורתית אפשר לחלק לשתי עמדות משנה, לפי התשובה לשאלה "האם היה משהו לפני בריאת העולם?". לפי עמדת המשנה הראשונה, שאותה מאפיין הרמב"ם כגישה הדתית המסורתית, האל יצר את העולם יש מאין. לפי עמדת המשנה השניה, אותה מציג הרמב"ם ובצדק כעמדתו של אפלטון (בעקבות הדיאלוג שלו "טימיאוס", שם הוא מציג את האל היוצר - הדמיורגוס - כמי שבורא את העולם באקט של הטלת סדר בתוך חלל כאוטי שהיה כבר קיים), האל לקח את הבלגן שהיה שם קודם והפך אותו להרמוני ומסודר. העמדה הזו רואה את המונח "תוהו ובוהו" כמצביע על מצב כאוטי שהיה קיים לפני הבריאה, ואת הבריאה כפעולה של השלטת סדר וארגון בתוכו.

עד כאן הדברים ברורים למדי לקורא בן ימינו. אבל מה מוביל את אריסטו, תלמידו של אפלטון ואביהם של המדעים, לטעון שהעולם תמיד היה קיים ומעולם לא היה אקט של בריאה?

ובמקום הראשון - והפעם בתלמוד!

בעקבות הפוסט שכתבתי על המקום הראשון בתנ"ך, הגיע הזמן להשלים את התמונה, והפעם מול התלמוד.

כאן אין היסוסים ואין ויכוח. הסצינה העוצמתית ביותר בתלמוד תדרוש מאיתנו לקפוץ מעט בזמן כדי להבין את הרקע, אבל בסיומה נבין למה אני מצטמרר בכל פעם מחדש.

ערב שבת, לוד. ביתו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

רבי אליעזר נוטה למות, ומגיעים לבקרו רבי עקיבא וכמה מחבריו. אבל לא מדובר בביקור רגיל, עד כמה שביקור של אדם ברגעיו האחרונים יכול להיות רגיל. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, זמן רב מאוד, שהם נפגשים. הם לא נפגשו משום שהחכמים החרימו את רבי אליעזר.

מה פתאום להחרים את רבי אליעזר? וכי הוא עשה משהו רע?

נזיז את המחוגים כמה עשרות שנים אחורה.

רבי אליעזר הוא אחד מחמשת תלמידיו המובחרים של ר' יוחנן בן זכאי, זה שנמלט מירושלים הנצורה וביקש מהרומאים את יבנה, זה שהשכיל לשקם את היהדות אחרי חורבן המקדש ולהראות כיצד אפשר לשמור על קשר עם האל גם באמצעות סידור שאתה לוקח איתך לכל מקום. ר' יוחנן בן זכאי זיכה את רבי אליעזר בכינוי "בור סוד [סיד] שאינו מאבד טיפה". ואכן, בכוח זכרונו העצום, היה ר' אליעזר אנציקלופדיה מהלכת. הוא התגבר במהירות על העובדה שלא למד כלל תורה עד גיל עשרים וקצת, כשהוא זוכר כמות עצומה של הלכות ששמע מרבותיו.

אבל רבי אליעזר הוא לא רק זכרן גדול - הוא גם עקשן גדול ואדם שאינו נוח לבריות כלל ועיקר. זה לא ממש מפתיע, כי הוא ממשיך את דרכם של חכמי בית שמאי - שאופיינו תמיד בהחמרה, בראיית החוויה הדתית כחוויה של ציות נטו, להבדיל מבית הלל שנטו להקל יותר.

והעקשנות שלו היא בעיה, כי הוא נפל על הדור הלא נכון.

למה לא כדאי להתחבא אצל קאנט בבית, ומה הקשר לאנטיגנוס איש סוכו?

קאנט הוא קודם כל התקווה של המרצים הוותיקים באוניברסיטאות. אחרי קריירה אקדמית חביבה למדי שנמשכה עשרות שנים בלי הישגים יוצאי דופן במיוחד, הבנאדם פתח בתצוגת תכלית חסרת תקדים. בתוך כמה שנים בודדות, החל מהיותו בן 57 ב-1781, הוא כתב סדרת ספרים שהעמידה את עולם הפילוסופיה בהלם. ב"ביקורת התבונה הטהורה", הוא פרש תמונה מקורית ומרשימה ביותר של הדרך בה השכל שלנו פועל, והראה מדוע לא נוכל לעולם לתפוס את הדברים כשהם לעצמם, בלי התיווך של הפילטרים שהמוח שלנו משתמש בהם. אותנו תעניין היום תורת המוסר שלו.

מאז סוקרטס, הפילוסופים פועלים בצל המתקפה של הסופיסטים על המוסר. הסופיסטים היו מורים בשכר שהתיימרו ללמד תחומי ידע רבים ושונים, וכמה מהם העלו על נס את ההתקפה על ערכי המוסר הנאיביים: להיות מוסרי, אמרו, זה להיות פראייר. תעיפו מבט בטבע: לא תראו שם אריה מנומס, ואם תראו הרי תצחקו עליו. אם אתם תפעלו לפי החוק, זה יעבוד לטובת האנשים החזקים האלה למעלה, שמתעסקים כל היום באיך לעשות תספורות ואיך לדפוק לכם את הפנסיה. עזבו אתכם משטויות: אל תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל המדינה שלכם, אלא תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל לדפוק אותה ולצאת מזה בסטייל!

מלחמתו האבודה של הרמב"ם ואיך נשארתי נבוך - וגם תזכורת: ההרשמה לקורס על מורה נבוכים עומדת להסתיים!

אחת המלחמות העקביות ביותר של הרמב"ם - וגם הכושלות ביותר - היא מלחמתו באמונות הטפלות. הוא עושה כמיטב יכולתו, כמעט בכל כתביו, כדי להוציא מלב הקוראים את הנטיה והנהיה אחרי האשליה, אחרי הפתרונות הקלים. על היהודי, אומר הרמב"ם, להשתמש רק בכלי היעודי שניתן לו בכדי להתמודד עם החיים, עם העולם ועם האל - השכל. בכל פעם שאנו מתפתים לאמונה טפלה כלשהי, אנחנו למעשה שמים את השכל בצד - וזו הטעות הגדולה ביותר שאנו מסוגלים לעשות.

על פיתגורס: האם המספרים באמת שולטים בעולם? לא סיכמנו שזה גוגל או משהו?

בבואנו לבחון את פיתגורס, אנחנו נתקלים בקושי רציני. אנחנו לא יודעים עליו הרבה, אבל לא בגלל שחסר עליו חומר כמו שקורה עם פילוסופים רבים בני זמנו. הבעיה היא אחרת: כשאנחנו עוסקים בפיתגורס, אנחנו בעצם עוסקים בכת של הפיתגוראים, שלקחו את שיטתו והפכו אותה לדת ייחודית, המשלבת בין אלמנטים של דתות יווניות אחרות לבין הצבת הפילוסופיה במרכז. חברי הכת הקפידו לייחס לפיתגורס, המייסד, כל חידוש וכל גילוי שלהם, כך שקשה להפריד בין גילוייו של פיתגורס לבין מפעלה של הכת כולה.

בכל מקרה, הפיתגוראים הולכים בעקבותיהם של הפילוסופים היווניים הקדומים, בכך שהם מנסים לענות על השאלה מה עומד מאחורי המציאות המוכרת לנו. האם יש עיקרון המארגן אותה? הפילוסופים היווניים הקדומים נתנו תשובות מגוונות (כולנו יודעים לדקלם שהתשובה של תאלס לשאלה הזו היתה "הכל מים"), וגם לפיתגוראים היתה את תשובת הבית: כל הדברים הם בעצם מספרים. בבסיס כל התופעות בעולם, עומדים מספרים. ואם זה נשמע לכם אידיוטי, זה בגלל שאתם כנראה לא מלחינים. כי היה זה פיתגורס שגילה את העיקרון העומד מאחורי כל כלי המיתרים, מהלירה היוונית עד הפסנתר: גובה הצליל של המיתר הוא פונקציה (אחחח... פונקציות... געגועים למתימטיקה של התיכון...) של האורך שלו. שברים כמו 7 חלקי 12 או שלושת רבעי הם שעומדים בבסיס של כל היצירות המוזיקליות, מפיוטי בית הכנסת ששוברים את הלב עד לפיוטי רוק כבד ששוברים את הלב של אמא כי תראו מה נהיה לי מהילד.

איפה אנחנו מול פינלנד? איך הנביאים קשורים לזה? ולמה ניטשה חוטף חום?

כתרים רבים נקשרו בשנים האחרונות למערכת החינוך הפינית. בתוך שנים לא רבות, החבר'ה שם עשו מהפכה של ממש בכל הקשור לתחום האפור הזה, וכבשו ללא עוררין את המקום הראשון במבחנים הבינלאומיים.

אחד מעקרונות היסוד של מערכת החינוך שם הוא "אף ילד לא נשאר מאחור". הלימודים הם בקבוצות קטנות, כאשר המורים נדרשים להבחין בילדים המתקשים ולהתאים את קצב הלימוד של הקבוצה אליהם. כך, אף ילד לא פותח פער גדול מדי מול חבריו, ונחסכים ממנו אפקטי פיגמליון למיניהם בנוסח "אני טיפש", או "לימודים זה לא בשבילי, אני הולך לדפוק קריירה בצוות הווי באילת".

אם ניטשה היה חי היום כדי לראות את זה, הוא היה חוטף עליהם קריזה. אולי לא כמו זו שהובילה להתמוטטותו הסופית לאחר שרץ להציל סוס שהסייס שלו היכה אותו, אבל לא הרבה פחות מזה. תראו, יגיד לנו ניטשה, כבר ב"מבצע סבתא" אמרו שהאחרונים תמיד יהיו בסוף. עכשיו, מי שחשוב זה לא החלשים. מי שחשוב זה אפילו לא הכלל. מי שחשוב זה האדם הנעלה, הגיבור, המיוחד, זה שהטבע נתן בידיו את המפתחות ואמר לו: "קח, תנהג אתה בפרארי הזאת, ואם תשרוט אותה קצת אז לא נורא". האנשים הנדירים האלה הם אלו שמקדמים את האנושות באמת. ממש כמו שזה יהיה טיפשי לבוא לאריה בג'ונגל ולדבר איתו על יום שני ללא בשר, כי הוא מלך החיות והוא זה שקובע את החוקים, ממש כך העל-אדם לא צריך להיות מוטרד מכל מיני נקיפות מצפון ומוסר. הוא יש לו תפקיד, ונא לא להפריע לו למלא אותו.

אז מיהם באמת עשרת הצדיקים שנכנסו (בחייהם!) לגן עדן? ומי הצליח לעבוד על המערכת?

חברים יקרים, עד כאן. יותר לא נשתוק!

במשך שנים, ראינו את עזרי מ"חגיגה בסנוקר" יורה באוטומט את עשרת השמות האלה, כשהתבקש ע"י הרב להוכיח את מידת התאמתו לבתו יונה. הוא פולט את עשרת השמות במהירות, זה נראה מרשים, לשניה אנחנו אומרים לעצמנו "מעניין מה הקטע שלהם", אבל אז מתחיל הקטע של הבשר והחלב, ועשרת הצדיקים עפים לנו מהתודעה ממש כמו עזרי שעף מהבית כשמלוות אותו המילים "טריפה? בביתי שלי? לא יקום ולא יהיה! בן נעוות המרדות! רחוק מרשעים ישועה!".

אז היום אנחנו אומרים די. הגיע הזמן לעבור על עשרת השמות הללו אחד אחד ולהבין עם מי יש לנו עסק ואיך הוא הגיע לאן שהגיע.

מה, לבחור בטוב זה לא טוב?

בפרשת השבוע, נצבים, ממשיך משה את הנאום הגדול שלו לעם ישראל ערב הכניסה לארץ.

לאחר קטע מקסים, שנחזור אליו בהמשך, מציב משה לעם את האלטרנטיבות העומדות בפניו:

"רְאֵה: נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

משה מציע לנו לא שתי גלולות לבחור מהן, אלא ארבע. האמת שאלו בעצם רק שתי גלולות, כי אנחנו לא פראיירים לבחור במוות או ברע. אז הנה לפנינו מצד אחד החיים, ומצד שני הטוב. האם זה לא מובן מאליו שעלינו לבחור בטוב?

מסתבר שלא. כי מעט לאחר מכן, משיב משה על השאלה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

מה רע בטוב? ולמה שנעדיף את החיים על פניו? מה, טוב זה לא טוב?

אז מה אנחנו בכלל צריכים לעשות כאן? ומה עונה הרמב"ם לפילוסופים היוונים?

הנה שאלת מיליון הדולר: מה תפקידנו בחיים? מה אנחנו מנסים להשיג? למה?

סוקרטס, אפלטון, אריסטו והרמב"ם מציגים עמדות שונות. כל אחד, כמובן, מדבר מתוך ההקשר של השיטה שלו.

אצל סוקרטס הדברים, כרגיל, ברורים מאוד. ככה: לאדם יש נפש ויש גוף. מה יותר חשוב? בניגוד לסבתות שלנו ו"העיקר הבריאות" שלהן, סוקרטס מדגיש כי הנפש חשובה יותר. עשיית עוול פוגעת בנפש, ומכאן שהיא בעצם מהווה את המקבילה למחלה גופנית. בעצם, כל מי שעושה עוול הוא חולה נפש, במובן המילולי.

מכאן, שעלינו לעשות כל שביכולתנו בכדי להימנע מלעשות עוול מצד אחד, ובכדי לעשות את המעשים הנכונים והטובים מצד שני. אלא שזה לא תמיד קל לגלות מה הדבר הנכון לעשות. בשביל זה, אומר סוקרטס באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

החוויה העיקרית של אפלטון היא הפער בין המושגים המושלמים והנקיים, כמו למשל יופי, או צדק, לבין ההתגלמויות שלהם בעולמנו הגשמי, שבו שום דבר אינו באמת טהור. בר רפאלי אולי יפה מאוד היום, אבל אם נבדוק אותה בעוד 50 שנה, נראה שהיא כבר לא כל כך יפה. מה שבטוח, שאם נוציא אותה מקברה עוד 500 שנה, היא תהיה עוד יותר פחות יפה. זה נכון, אומר אפלטון, שיש יופי בעולם - אבל כל דבר יפה הוא כזה בגלל שהוא נוטל חלק בדרך מסוימת באותו מושג טהור, באותה אידיאה, של יופי. ולא רק שהאידיאות הללו אכן קיימות - הן הרבה יותר קיימות מאשר כל דבר בעולם שלנו. בעצם, יש עולם נפרד של אידיאות, שקיימות שם, משחקות שש בש אחת עם השניה (אידיאת הנצחון תמיד דופקת שם מרס טורקי לאידיאת ההפסד), ומכוחן קיים כל מה שיש לנו כאן.

מכאן, שעלינו לנסות לראות דרך הדברים החלקיים שבעולם שלנו - להסתכל ולראות דרכם את האידיאות שהופכות אותם להיות מה שהם. כך נוכל לדבוק באידיאות, ובמיוחד באידיאה מספר אחת - הלא היא אידיאת הטוב. בשביל זה, אומר אפלטון באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

קורס שלי על "מורה נבוכים" במרכז הקהילתי בית הכרם - מהרו להירשם!

אחרי החגים, אתחיל להעביר סדרת הרצאות על "מורה נבוכים" במרכז הקהילתי בית הכרם:

בספר הפילוסופיה היהודית החשוב ביותר, מראה לנו הרמב"ם כיצד אפשר ליישב יחד תפיסות עולם שונות, לבחון אותן לעומק, ואף להפוך לאנשים טובים יותר.

בסדרת הרצאות נשלב העמקה פילוסופית עם הצגה מעניינת ומהנה, שתתאים לחילוניים וגם לדתיים, לבעלי ידע מוקדם וגם למתחילים, ונראה כיצד יכול הספר לתרום גם לחיינו היום.

הסדרה בהנחיית איתן בן-דוד, בעל תואר שני בפילוסופיה בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית. בסדרה 14 מפגשים בני שעה וחצי, במרכז הקהילתי בית הכרם.

מתחילים אחרי החגים – הזדרזו להירשם!

להרשמה התקשרו לטלפון 02-6423710. לפרטים נוספים אפשר לפנות ישירות אליי: eitanbenda@gmail.com.

חיסולי חשבונות בשומרון - אנחנו משאירים להוליווד אבק!

ספר מלכים הופך לעתים קרובות לסרט קולנוע משובח. העלילה מפתיעה ומותחת, הדם נשפך כמים, יש משפטי מחץ - חסר רק שוורצנגר (טוב, גולית עשה את הנאמבר שלו בספר שמואל(.

העלילה מתחילה כשאלישע, הנביא הבכיר של התקופה, מצווה את אחד מבני הנביאים: "חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד. וּבָאתָ שָּׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי, וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר.  וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ: 'כֹּה-אָמַר ה': מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל!' וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה".

בן הנביאים באמת הולך, ומוצא את אותו כשהוא יושב עם שרי החיל. הדיאלוג קצר: "'דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר', וַיֹּאמֶר יֵהוּא: 'אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ?' וַיֹּאמֶר: 'אֵלֶיךָ הַשָּׂר'". דמותו של יהוא, שעד עכשיו היה אלמוני עבורנו, מתחילה לקבל אפיון ונוכחות: אנחנו מבינים כאן שהוא כבר איש עם מעמד בכיר.

יהוא משתכנע: "וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה, וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: 'כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה', אֶל יִשְׂרָאֵל. וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל. וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה.וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר' וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס".

כמו כל סרט קולנוע טוב, זה הזמן לפלאשבק:

איך להתאהב ברמב"ם בעקבות פיסקה אחת?

יש לי לא מעט תשובות כשאני שואל את עצמי למה אני נמשך כל כך ל"מורה נבוכים". אחת מהן יכולה להתמצות בפיסקה אחת שהרמב"ם כותב. כמה שורות שמקפלות שיטה שלמה, הן מבחינת הטיעונים עצמם והן מבחינת היחס לקוראים. בכדי להבין את היופי, דרוש כרגיל מעט רקע.

הרמב"ם סבור שיש מקום לתת טעמים למצוות. לדעתו, המצוות אינן רק סמל לצייתנות הנדרשת מול האל, ואינן רק רצפט שהדוקטור רשם ואנחנו צריכים לקחת שלוש פעמים ביום אחרי האוכל. יש להן את כל ההגיון שבעולם, אלא שלגבי חלקן איבדנו את ההקשר שיאפשר לנו לראות את ההגיון הזה. במקרים רבים, אומר הרמב"ם, המצווה שנראית לנו היום חסרת מובן יצאה בזמנו נגד סוג מסוים של עבודת אלילים. הבעיה היא שהמצווה הזו הצליחה יותר מדי; היא עקרה את העבודה הזרה טוב כל כך, עד שכבר לא נשאר במי להילחם. זה קצת כמו עם עמלק, אותו עם ארור שהוציא לנו את הנשמה, רק שהיום הזכר היחיד שיש לו הוא אותה מצווה בתורה שתובעת מאיתנו, באופן פרדוקסלי, למחות את זכרו.

הרמב"ם מסביר ב"מורה נבוכים" ובמקומות אחרים שהוא יצא למסע, שהיום היינו קוראים לו אקדמי. הוא עיין בפרוטרוט בכל ספר של עבודה זרה שהצליח רק לשים עליו את ידו, וגילה מחדש את ההקשרים האבודים של המצוות, אלה שיאפשרו לו לחשוף מחדש את המשמעות במצוות שנראות לנו היום תלושות ומוזרות. והוא אכן מצליח במשימה הזו מול מספר רב של מצוות, אבל לא מול כולן. שניגש לפיסקה?