זה לא דמוקרטיה פה: על פרשת קרח, על נפילתה ועלייתה של הדמוקרטיה, ועל האינדיבידואל

באיחור קל אך נסלח, הגיע הזמן לדבר על פרשת קרח. הפרשה נמנית על קומץ הפרשיות שנדמה שהן תמיד רלבנטיות, לא שונה בהרבה מפרשת "שלח לך", העוסקת בסיפור המרגלים. תמיד יהיה מי שיתלונן על זה שאנחנו מתחשבים בגויים במקום לבטוח באל ולעשות מה שבא לנו, שהרי נאמר "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", וההתחשבות הזאת היא חטא ממש כמו חטאם של עשרת המרגלים הסוררים.

אבל רגע. בואו ניזכר מה הסיפור של קרח.

כולנו זוכרים את סיפור הבסיס: קרח אוסף סביבו חבורת נכבדים ויוצא בטרוניה על משה. הנימוק העיקרי: עם ישראל כולם קדושים, מה פתאום אתה מארגן לעצמך ולאהרון שלטון של בודדים, שלטון של מקורבים? המדרש מחדד את הדילמה, ומרחיב את היריעה כך שמתברר שקרח הוא בכלל מספר 5 בהיררכיה של עם ישראל, אחד מקומץ הכהנים הזוכים לכבוד העצום של נשיאת הארון. משה, במפגן של גדולה אישית, מקפיד שלא להיגרר לוויכוח (לפחות לא בהתחלה, לפחות לא בגלוי), ומשאיר את ההכרעה בידי ההשגחה העליונה. לאחר מבחן שבו מצהיר האל על בחירתו במשה ואהרן, מגיע הסוף העגום שבמסגרתו קרח ועדתו צוללים למעמקי האדמה הפוערת את פיה.

אני רוצה לפתוח בהתעמקות בטיעוניו של קרח. מה הוא בעצם רוצה?

המדרש מפליג בתיאורים אודות הטקטיקה של קרח, שניסה להטות אליו את לב העם. בין היתר, מתואר איך הוא מספר כיצד אהרן הכהן מציק שוב ושוב לאלמנה עלובה ומסכנה בדרישות שונות ומשונות למתנות לכהנים. הוא חומד לעצמו את ראשית הגז של הצמר, וכשהאומללה נותרת בלי ברירה ושוחטת את הכבשה, הוא מופיע שוב בדלת, ובחיוך תובע לעצמות את החלקים המוקדשים לכהנים. חייבים להוסיף מילה על המדרש הזה: קרח מצטייר בו כפרסומאי מבריק: הטריק הראשון ברשימה הוא להפוך את הדיון לפרסונלי: זה לא הכהנים כקבוצה שמכבידים על העם, זה אהרן. מסר פשוט יותר, ויעיל יותר.

אבל כשמתבוננים בפרשה, רואים שהתמונה פשוטה בתכלית. המשפט היחיד בפי קרח, או יותר נכון בפי עדתו, הוא:

"רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".

על הדעת עולה מיד הקטע בשמות י"ט, כשהעם מגיע להר סיני והאל פונה למשה ומעביר לו את המסר לעם, מסר שפותח באחת המטאפורות הקסומות ביותר במקרא:

מי בראש? על דקארט, יצר הרע, יוליסס והשותפים לתודעה שלנו

רנה דקארט, איש האשכולות בן המאה ה-17, שם לו למטרה בספרו "הגיונות" לבסס מחדש את הידע האנושי. היו לו את כל הסיבות להאמין שיצליח: הוא היה בעל מחשבה מקורית ובהירה, ובין השאר המציא את הגיאומטריה האנליטית, כלומר ייצוג מספרים על צירי X ו-Y. בזכותו, בקיצור, כל תלמיד תיכון מגיע לבגרות אחרי שהוא חקר כבר איזה פונקציה או שתיים במרתפי השב"כ.

כשדקארט מחפש וודאות, הוא נוקט במתודה יוצאת דופן: כדי למצוא את מה שוודאי, הוא אומר, אני מתכוון להעמיד בסימן שאלה כל מה שרק ניתן להטיל בו ספק קל שבקלים. כך, אם אצליח למצוא דבר מה שנמצא מעבר לכל ביקורת, אוכל לנסות ולבסס עליו את הבניין החדש של הידע האנושי. והוא יוצא למסע של ספקנות שנהוג לכנותה "מתודית", ספקנות שמטרתה למעשה לבסס ודאות, ולא רק להרוס ולהשמיד.

המהלך הראשון צפוי למדי: ממש כאילו יצא זה הרגע מהסרט "מטריקס", דקארט שולל את כל המידע המגיע אלינו מהחושים. מה שאנחנו מרגישים, מריחים וטועמים עשוי להיות אשליה ותו לא. למעשה, יתכן ואנו רק נשמות, בלי גוף כלל.

הצעד הבא, המסחרר, הוא טיעון החלום: אין בידינו שום קריטריון לדעת שאיננו חולמים ממש ברגע זה. הרי כל אחד מאיתנו חווה פעמים רבות כיצד במהלך החלום הוא משוכנע שהוא עדיין חי ופועל במציאות.

אוקיי, אז אולי אנחנו חולמים עכשיו. אבל גם בחלום, שתיים ועוד שתיים הן ארבע. גם בחלום, דבר והיפוכו אינם יכולים להתקיים זה בצד זה. במלים אחרות, חוקי הלוגיקה והמתמטיקה תקפים גם שם. אמנם משולש פיצה יכול להפוך לשטיח מעופף, אבל גם בחלום יהיו לו 180 מעלות.

אלא אם כן...

איך מוכיחים שאלוהים קיים? על הגביע הקדוש של הפילוסופים

הפילוסופיה המערבית איתנו כבר זמן רב למדי. בימים אלה היא חוגגת פלוס מינוס 3,500 אביבים. ממעוף הציפור אפשר להצביע על לא מעט בעיות שעלו במהלך השנים הללו וטרם זכו לפתרון של ממש (בינינו, קשה להצביע על בעיות שכן זכו לפתרון כזה). קבוצה אחת של שאלות נוגעת לתחום המוסר: מה ראוי לעשות? האם יש מקרים בהם מותר לעשות עוול? קבוצה שניה נוגעת להפרדה בין הגוף לנפש: האם יש הצדקה לבצע הפרדה כזו? ואם כן, איך בכל זאת השניים יכולים להוות אחדות כפי שאנחנו חשים בעליל?

הסימפוניה הבלתי גמורה הזו כוללת בתוכה פרק מעניין במיוחד. במשך שנים רבות - החל באריסטו, ביתר שאת בקרב הפילוסופים הנוצרים דוגמת דקרט, וכלה בענקי ההגות של ימינו אמנון יצחק וזמיר כהן מערוץ "הידברות" - הגביע הקדוש של הפילוסופים היה ההוכחה שהאל קיים. את בעיית היסוד ניתן לנסח כך: הדתי המצוי מאמין באל משום שהוא מאמין בהתגלות, כלומר מקבל את את הרעיון לפיו האל נגלה לבני אדם מסוימים - משה, ישו, מוחמד - ופרש בפניהם את משנתו ודרישותיו. הבעיה היא שלא כולם נותרים משוכנעים. הפילוסוף הדתי המיואש מרים את הראש מעל שולחן העבודה שלו, ורואה ממול את עמיתו המתמטיקאי כשהוא פטור מהדאגות המייסרות שלו. הוא החיים שלו תותים: כל העולם מסכים עם המשפט לפיו זוויות קודקודיות שוות, כי המתמטיקאי הוכיח את זה פעם אחת ולתמיד. מרגע שההוכחה יצאה לאוויר העולם, כולם מיישרים קו: מקור הסמכות כאן הוא השכל, לא ההתגלות, ומכיוון שלכולם יש אותו הרי שכולם מסכימים שהמשפט נכון.

אז כל מה שצריך לעשות זה רק להוכיח שאלוהים קיים, ואפשר לעשות לחיים עם המתמטיקאי!

את השורה התחתונה כולנו יודעים: הפילוסוף עדיין מיואש. אבל עדיין, יפה בעיניי לסקור את הדרכים העיקריות שבהן ניסו הפילוסופים להוכיח לאורך השנים את קיום האל, ואת הפרכותיהן העיקריות. כמובן, הנושאים הללו רחבים מני ים, וכאן יתחייבו קיצורים והשמטות מרובים. עמכם הסליחה, ואנא הגיבו עם הערות, הצעות, שאלות והבהרות. תודה!

דרך אחת מוכרת לרובנו, ומקובל לנסח אותה, כראוי לימים אלו של ראשית הקיץ, במשל לפיו אתה הולך על חוף הים ופתאום רואה שעון. אתה מרים אותו, משתאה מהדיוק, פותח אותו ורואה בפנים את כל גלגלי השיניים פועלים בדיוק נמרץ. היתכן שהמנגנון המתוחכם הזה נוצר בלי שיהיה מישהו שייצור אותו? הייתכן שעון ללא שען? הייתכן עולם ללא בורא שדאג לכל הפרטים המתוחכמים הללו?

מה עושים עם ההגדה? על הבדלי השפות, על הדילמה בין שימור לחידוש, והצעה לסדר

בואו נשים את הדברים על השולחן. כלומר, אחרי ששמנו את הקערה והמנות הראשונות והסרוויסים.

יש פער עצום, וכואב, בקרב אנשים רבים מאוד, בין המטרה של ליל הסדר לבין הדברים כפי שהם קורים בפועל. את הפער הזה אפשר לתמצת בכמה משפטים קצרים:

ליל הסדר אמור להיות לילה שמשמר את הזכרון של עם ישראל אודות הולדתו, לילה שבו עושים את הדבר היהודי כל כך - מדברים המון - כדי לזכור את מה שהיה. אבל החילוני הממוצע - וגם הדתי הממוצע, נשאר עם הגדה ביד, שמדברת בשפה שהוא אינו מבין. לא מדובר רק בהבדל בין הארמית לעברית, וגם לא בהבדל בין העברית התלמודית לעברית המודרנית. הבעיה כואבת הרבה יותר: אפילו הקטעים של הצחוקים הולכים לאיבוד בתרגום. רבים מדי מאיתנו הגיעו למצב בו הם מנסים לעבור את הטקסט בשלום, משל היה ים סוף החוסם את דרכנו לארץ המובטחת, הלא היא המנות העיקריות.

אבל כל זה יכול להיות אחרת לגמרי.

כל סרט דוקומנטרי מוצלח הגיע לאן שהגיע מכיוון שהצליח לעמוד במשימה כמעט בלתי אפשרית: הוא העביר תכנים שמטבעם הם חשובים וכבדים, אבל הצליח לעשות את זה בצורה שהשאירה את הצופים מעוניינים. תחשבו על הרוב המוחלט של הרצאות ושיעורים שנכחתם בהם: בפועל, הקשבתם באמת במשך אחוז קטן מאוד מהזמן, גם אם החומר היה חשוב – ובעצם, בעיקר אם החומר היה חשוב.

מחברי ההגדה עמדו מול אותה דילמה בדיוק. המטרה האסטרטגית, כלומר התכנים החשובים והכבדים: שימור התודעה ההיסטורית של העם היהודי באשר להפיכתו לעם. כי בסוף הדברים מאוד פשוטים: כמו שאומר הקיסר הטוב ב"גלדיאטור" כמה דקות לפני שהבן המטורף שלו סוגר איתו חשבון, רומא - האימפריה העצומה בשיא תפארתה - אינה יותר מלחישה. בסופו של דבר לא צריך הרבה כדי להכחיד עם: כל מה שצריך זה דור אחד בלבד שבו השרשרת לא תימשך. בדור שבו המטען הגנטי התודעתי לא יועבר הלאה, הוא פשוט ימות. זה תהליך אבולוציוני פשוט וכואב, ואנחנו רואים אותו בזירות אחרות, כמו למשל שפות: שפת הצוענים, למשל, נושמת כיום את נשימותיה האחרונות, כי רק הזקנים דוברים אותה. עם מות הדובר האחרון, השפה תיעלם כמו לחישה. תיעלם כמו רומא.

בייבי מוצרט האורגינל: ר' שמלאי ואפלטון על מה שקורה לפני שנולדים

מה קורה לפני שנולדים? האם אנחנו יוצאים לעולם חסרי כל ידע, "טאבולה ראסה" כפי שטען ג'ון לוק, או האם כבר יש לנו קצת ריהוט במחסן, כמה תפיסות ותבניות בסיסיות? מה עובר עלינו שם בבטן? והאם צריך להתחיל להשמיע את מוצרט לתינוק האומלל עוד לפני האולטראסאונד הראשון?

אם תשאלו את רבי שמלאי, ואח"כ את אפלטון, תגלו תשובות דומות ומפתיעות.

רבי שמלאי, שפעל במאה השלישית, היה מגדולי בעלי האגדה. הוא גם מופיע בגמרא פעמים רבות כמי שערך פולמוסים וויכוחים עם בעלי דתות שונות. במסכת נדה דף ל, הוא מתאר את מה שעובר על העובר. אותנו מעניין הקטע הבא:

"...ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים. ומלמדין אותו כל התורה כולה".

בינתיים יש לנו גן עדן פלוס פלוס, כמו שאביגדור ליברמן נוהג לומר. דואגים לנו גם במישור השכלי והרוחני, ממש כמו שגופה של האם מספק לנו את כל האוכל והחמצן הדרוש.

אבל, כמו שאמרו לנו בטירונות, לכל שבת יש מוצאי שבת, ומסתבר שגם לכל הריון יש לידה:

"וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".

במקומות אחרים מובהר, אגב, שהמגע הזה של המלאך הוא קצת פחות אלים, והוא זה שאחראי לשקע החביב הזה שיש לנו בין האף לשפה העליונה. ר' שמלאי ממשיך:

כל הדרכים מובילות לרומא - לאלוהים מובילות שלוש. ואם כבר רומא, מה עם פירנצה? ומה הקשר ל"זמן מיסטיקה"?

כשאהוד בנאי מסביר על שירו המפורסם "יוצא לאור", הקרוי בפי העם גם "השביל הזה מתחיל כאן", הוא מתאר תקופה מסוימת בחייו בה היה גר, לבדו, בואדי ליד צפת, בסוך שנות השבעים. ובעודו חי שם, מחפש את דרכו בחיים ותוהה מתי ישלים את לימודי הנהיגה שלו, ביקר אותו מדי פעם נחמן פרקש. מי זה נחמן פרקש? או! זהו מי שזכה לכינוי "אלוף הבריחות", אלוף ישראל באיגרוף בשנות החמישים, הפושע האגדי של שנות הסיקסטיז העליזות, שברח מבתי מעצר ומאסר כמו שאני ואתם בורחים מהבדיקה התקופתית אצל רופא השיניים. נחמן, שאז כבר לא היה מה שהוא היה פעם, היה מופיע אצלו מדי פעם במדורה, יושב, מביט באש, זורק איזה משפט כמו "הלילה זה הלילה!" ונעלם. באחת הפעמים, אהוד עידכן אותו שבקרוב הוא נוסע לכרתים למטרה ולזמן לא ידועים. נחמן הצביע על השביל שעל ההר ממול, ואמר:

"אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת, ומשם לחיפה, ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש".

אז אהוד הלך, ופגש, והוא ממשיך על השביל הזה, על הדרך הזו, עד היום.

מול השביל האחד של פרקש ובנאי, אני רוצה להציג את שלוש הדרכים שהרמב"ם מציג כאופציות במסע אל האלוהות.כמובן, מבחינת הרמב"ם זהו המסע היחידי ששווה באמת לצאת אליו. האל הוא האמת העליונה, ורדיפת האמת הזו היא המטרה הראויה ביותר שלאורה שווה לחיות. למעשה, היא המטרה היחידה. אמנם, להשיג ממש את האל, להבין אותו עד תום, הוא דבר שאינו מן האפשר כל עוד אנחנו תקועים כאן בתוך עולם הגוף והחומר. אבל להתקדם אפשר, וצריך, וחייבים.

הדרך הראשונה אל האל מוכרת למדי; השניה מעט פחות. לגבי השלישית - חכו חכו, יש הפתעות.

על היהדות במיטבה, על באסטות, ועל איך אנחנו רואים את ההורים שלנו

זה קורה בימינו איפשהו אחרי גיל עשרים. לאט לאט אנחנו מתבגרים, ומסוגלים לראות את ההורים שלנו מזווית אחרת. מסוגלים להפסיק לראות בהם את אלו שרדו בנו, הגבילו אותנו, חסמו אותנו, עצבנו אותנו, ובעיקר לא הרשו לנו לקעקע את הדרקון ההוא על התנוך. לאט לאט אנחנו מסוגלים לראות בהם את מה שהם היו באמת כל הזמן הזה: בני אדם, שכמו כל בני האדם מאז ומעולם רק ניסו לעשות מה שאפשר כדי שהילד לא יהיה זרוק בגיל 16 באיזו תעלה עם באנג. יש פניית פרסה מקסימה כזו, כשאנחנו מבינים שהם בסך הכל בסדר. לא צריך להגזים, כמובן; פער הדורות עדיין כאן, אנחנו עדיין לא נצא איתם לעולם לבירה. ובכל זאת, הזוויות החדות מתקהות, הדברים מתעגלים, המבט נעשה רך יותר.

בתור ילד, היה לי תמיד קשה עם הקטע בספר בראשית שבו אברהם מתמקח, כאחרון התגרנים בשוק, עם הקדוש ברוך הוא, הוא ולא שרף. הדיון בין השניים נערך באלוני ממרא, ביום חם במיוחד, והרושם שבאמת היה לי הוא של משא ומתן כמו בבזאר טורקי, או אפילו חמאם, מהסוג שאני כל כך לא אוהב:

וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה.

סיכום ביניים: לבורא עולם מגיעים דיווחים מהשטח על רמתם המוסרית הירודה של תושבי סדום ועמורה, והוא הולך לבדוק הכצעקתה. אם אכן כך הדבר, הוא יעשה להם סדום ועמורה שמה.

על שר הטבעות המקורי: "יצאת צדיק" או "יצאת פראייר"?

המניע העיקרי של העלילה ב"שר הטבעות" של טולקין הוא הטבעת האחת, זו שגורלו של הרוע האולטימטיבי כרוך בה. אלו שקוראים את "ההוביט", הספר הראשון של טולקין העוסק בהרפתקאות כאלה ואחרות בארץ התיכונה, נתקלים בטבעת דרמטית הרבה פחות. שם, מי שעונד אותה נעלם מן העין, לא פחות - אבל גם לא יותר. היא מאפשרת לבילבו באגינס, שמוצא אותה אי שם במערות תחת הרי הערפל, להינצל ולהתחמק מכמה וכמה מצבים לא נעימים ובראשם המפגש בגולום שקם עליו להורגו - אבל הכל בחיוך ובסבבה, כיאה לספר ילדים.

הרעיון של טבעת שמאפשרת לעונדיה להיות בלתי נראים הוא עתיק למדי בתרבות המערב, והמקום המוקדם ביותר שבו הוא מופיע הוא אצל אפלטון. ספרו "המדינה", שנוגע במגוון רחב ביותר של סוגיות ובמרכזן תיאורה של המדינה המושלמת, פותח בדיון אודות הצדק והמוסר. תראסימאכוס טוען בלהט שהחוק אינו קשור לצדק, אלא הוא רק משרת את השליט, שקובע את החוק לצרכיו שלו. סוקרטס מנסה לקרוע לתראסימאכוס את הצורה, ונוחל הצלחה חלקית למדי.

כאן נכנס גלאוקון לתמונה, וזה כבר מעניין כי גלאוקון הוא לא סתם דמות היסטורית כמו שאר המשתתפים, אלא הוא אחיו למחצה של אפלטון. גלאוקון פותח בעדינות, ושואל:

"סוקרטס, כלום רוצה אותה להיראות כאילו הכנסת זאת בלבנו, או רצונך להביאנו באמת לכלל דעה שמכל הבחינות מוטב לו לאדם שיהא צדיק משיהיה רשע?".

ובעברית של ימינו: אח שלו, על תראסימאכוס הצלחת איכשהו להתגבר, אבל אנחנו כאן רחוקים מלהיות משוכנעים. כשבוחנים את הדברים, ממש לא ברור שלהיות צדיק זה כזה גליק.

וגלאוקון ממשיך ופורש טענה שנשמעת שם בשכונה. הרעיון הוא שבינינו, כל אחד היה מעדיף לעשות מעשי עוול כדי לנסות ולהשיג את כל מה שיוכל. זה הרי הרבה יותר טוב מלהימנע ממעשי עוול, דבר שלא מקדם אותנו לשום מקום. מה שכן, הנסיון של סדום ועמורה מלמד אותנו שכשכולם מנסים לדפוק את כולם, אנחנו לא מגיעים רחוק, ולכן בני האדם הגיעו לפשרה לפיה כולם ינסו להתנהג כמו ילדים טובים כדי שנוכל בכל זאת לחיות ביחד איכשהו.

אבל, שואל גלאוקון, מה יקרה כשתיכנס לתמונה טבעת קסמים?

על אבשלום - האב טיפוס של הטיפוס שקם על אביו

דוד היה המלך הראשון שלנו. כלומר, פורמלית היה זה שאול, כמובן. אבל שאול היה פשוט טוב מדי, פשוט פשוט מדי. דוד היה זה שלוקח את המגיע לו בכח כשצריך, היה זה שכולם אוהבים מבלי שיאהב חזרה, היה זה שמגלה מדי פעם אכזריות בלתי נתפסת.

ומה הפלא שלמלך האמיתי הראשון שלנו, קם האב טיפוס של טיפוס הבן הנאלח שקם על אביו בחייו, וכזה שרמת קור הרוח והאכזריות שלו לא נפלו מאלה של אביו?

אבל בל נקדים את המאוחר. נציץ לרגע בנעמה בת מלך גשור, שנבחרת להיות אשתו הרביעית של דוד - אחרי מיכל בת שאול, אחינועם היזרעאלית ואביגיל. לא הרבה נמסר לנו על המאורע, אולם ניתן להניח שהחתונה הזו היתה פרי שיקול פוליטי נפוץ באותו זמן, שנועד לקשור בין הממלכה הצעירה של דוד לשכנתה. אבשלום הוא הבן השלישי, אחרי הבכור אמנון (בנה של אחינועם) והבן השני כלאב (בנה של אביגיל).

הימים עוברים, והפעם הבאה שניתקל באבשלום תהיה כרוכה בנסיבות נוראיות. אמנון, הבכור, התאהב באחותו למחצה תמר, שהיא אחותו של אבשלום. יונדב, חברו הטוב של אמנון ו"איש חכם מאוד", נותן לו עצה בכדי שיפסיק להסתובב בבקרים עם פרצוף מבועס שהורס לכולם את היום. אמנון שומע בעצתו, מעמיד פני חולה ומבקש מדוד, אביו, שישלח לו את תמר כדי שתכין לו אוכל. דוד אכן שולח לקרוא לה, ואמנון מנצל את ההזדמנות ואונס אותה. הקורא, עדיין מזועזע מהמעשה הנורא, ממשיך ונתקל באחד הפסוקים הקרים, היבשים וחסרי הרחמים במקרא כולו:

על ריצות ליליות, יישור עוגות, חדרי כושר, שלושה פילוסופים ואני - ובקיצור, למה אנחנו רוצים את מה שאנחנו ממש לא רוצים?

אחרי הרצאה שהעברתי השבוע על "מורה נבוכים" (דיברנו בין השאר על אחד הנושאים המרתקים בספר - מעמד נקרת הצור, זה שבו משה רואה את אחוריו של האל ולא את פניו), חזרתי מריצה לילית ברחובותיה הצוננים של ירושלים. האוויר נקי, בהפסקות שבין המכוניות, ומדי פעם עוד אפשר לראות הרים קטנים של שלג שעדיין נותר כאן.

כמו שיודע כל מי שעושה כושר, הקטע הכי קשה בריצה הוא ההחלטה הסופית לצאת אליה, בטח בימים אלו. הראש מנפיק תריסרים של תירוצים, מזג האוויר בחוץ נראה סוער מתמיד, הכורסה בבית מעולם לא היתה נוחה כל כך, ובעצם שיחקתי כדורסל רק שלשום ואני עוד בהחלמה מהבומבה שקיבלתי ובכלל יש לי עוד הרבה דברים חשובים לעשות.

למה זה כל כך קשה? הרי ברור לי שאני צריך לרוץ, ויותר מזה - שאני רוצה לרוץ. הרי כושר זה חשוב, ויש לי 6.6 קילו להוריד עד המשקל האידיאלי שחישבו לי. וכשאני רץ המחשבות משתחררות לי, ואני שם בראש איזה שיר ישן של ג'נסיס (ראו למטה), אז איך יכול להיות שאני רוצה, אבל לא רוצה?

ברוכים הבאים לעולמם המסובך של בני האדם, הלוקים מדי פעם במחלה ששמה "חולשת הרצון".

נדגיש, קודם כל, שזה לא דבר רע בהכרח. בטח שזה לא רע לבעלי חדרי הכושר, שנהנים לראות איך אנחנו קונים מנוי שנתי ואז מגיעים פעם בחודשיים. זה גם לא רע למכונים של הלימוד לפסיכומטרי, שרבים מהבאים בשעריהם יודעים טוב מאוד שהיו יכולים להסתפק בללמוד מהספרים במקום להירשם לקורס, אבל הם לא סומכים על עצמם שבאמת יישבו על הטוסיק וילמדו, ומעדיפים לשלם אלפי שקלים כדי שתהיה להם מסגרת מסודרת שתאלץ אותם אשכרה לשבת וללמוד.

ועוד לא דיברנו על מה שקורה כשקמים למקרר בשתיים בלילה. אתה יודע שזה לא טוב, אתה יודע שאתה לא רוצה, אבל אז איכשהו אתה עושה את מה שלא רצית לעשות.

איך זה קורה?

לסיכום הסופה - על שלג, על שערות לבנות ועל האיש שאי אפשר שלא לאהוב - רבי אלעזר בן עזריה

השבת המושלגת שעברה עלינו כאן העלתה לי את זכרה של שבת מושלגת אחרת, אי שם בגליל, לפני כמה שנים.

הלל הזקן, ההוא מבית הלל, עדיין אינו זקן, אבל הוא בהחלט רועד מהקור. אבל זה לא בגלל שאין חימום, אלא בגלל הצמא העז שלו לדברי חוכמה. הוא היה פועל עני, שבכל יום ויום הקדיש חצי משכרו היומי לפרנסת המשפחה, ואת החצי השני מסר לידי שומר בית המדרש כדי שייתן לו להיכנס. יום אחד, ביקש להיכנס לבית המדרש מבלי לשלם, שכן הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. את שומר בית המדרש לא מעניינות דקויות. הוא יש לו עבודה, והלל הזקן לא עובר את הסלקטור ונשאר בחוץ. אבל הוא עדיין רוצה לשמוע דברי אלוהים חיים, אז הוא מטפס לגג, נשכב עם הפנים בתוך הארובה, ומקשיב לדבריהם של גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.

והוא נשאר שם על הארובה, והשבת נכנסת. והוא עדיין שם, ושלג יורד. והוא עדיין שם, והשלג מכסה אותו במשך כל הלילה. כשלמחרת לא מאיר האור בבית המדרש, מביטים שמעיה ואבטליון במעלה הארובה ורואים בה דמות אדם. הם מזדרזים לעלות למעלה, שם הם מוצאים ומגלים את הלל הקפוא, הנתון בסכנת חיים. הם אומרים "ראוי זה לחלל עליו את השבת", מדליקים עבורו את המדורה - בבית המדרש! - ומחזירים אותו לחיים.

אותי הסיפור מרתיח, ולא בגלל הסוף החמים והנעים.

אברהם של הרמב"ם - למה הוא היה דמות מופת? ולמה הוא נכשל כשלון חרוץ? ועד כמה ראה הרמב"ם את עצמו כאברהם מודרני?

הקדמה:

הפוסט הזה הוא עיבוד של עבודה שהגשתי בזמנו במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי. הוא ארוך מהרגיל, וקצת אקדמי מהרגיל, אבל לא יותר מדי. אני אוהב את העבודה הזו במיוחד בגלל שנמצא בה הגרעין הראשוני שהבשיל בהמשך לעבודת התזה שלי, העוסקת בדרך שבה מחנך הרמב"ם את הקוראים ב"מורה נבוכים". אז תעשו לכם כוס תה כי גשם עכשיו, וצאו לדרך:

בספריו, הרמב"ם דן מדי פעם במספר דמויות מופת מההיסטוריה היהודית הענפה, ולאברהם הוא מייחס מקום של כבוד מיוחד. מה מיוחד באברהם? או, נכון יותר, מה מיוחד באברהם כפי שהרמב"ם בוחר להציג אותו? למה מפעל חייו של אברהם נכשל לחלוטין? והאם אפשר לומר שהרמב"ם ראה עצמו כאברהם מודרני?

אברהם של "משנה תורה" מתחיל לפעול על רקע עולם ששקע לחלוטין בעבודה זרה: "נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו". בגיל צעיר, אברהם מתחיל "לשוטט בדעתו", לאחר שהתבונן בטבע, ופותח בתהליך אוטודידקטי ארוך שבסופו "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". נשים לב כי הרמב"ם דוחה את הקביעה התלמודית לפיה "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו"; אברהם של הרמב"ם מגיע למסקנותיו באופן עצמאי, לאחר תקופת חיים ארוכה של ערעור המוסכמות אותן קיבל ובחינה מדוקדקת של הדברים. הוא מונע משכלו, ומשכלו בלבד.

כמה נקודות בעקבות שבתי צבי - הקבלה הגלויה, הגאולה שאוטוטו באה, והמורכבות העצובה של המציאות

לאחרונה נתגלגל לידיי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שם מפרט שלום - ביסודיות עמוקה המשולבת בכתיבה רבת עניין - את אחת הפרשיות היותר כואבות בהיסטוריה נטולת הסיבוכים של עמנו. כמה נקודות והרהורים בעקבות הספר:

הספר נפתח בשאלה הקלאסית: "למה?". למה דווקא אז, סביב 1666, סוחף בפעם הראשונה את כלל העם היהודי גל משיחי כל כך עוצמתי? שלום יוצא נגד הדעה המקובלת, הרואה בשבתאות תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, שאירעו כעשרים שנה קודם לכן, ותולה את האשמה בקבלה. ליתר דיוק - קבלת האר"י, וליתר דיוק - הפעפוע והבעבוע שלה בשכבות רחבות של העם היהודי.

סיכום כולל של קבלת האר"י יופיע אולי בפוסט עתידי, אולם לענייננו די לומר שאחד המוטיבים החזקים בה כולל את הקביעה שניצוצות מן האור האלוהי, זה שנשלח מן האלוהות אל החלל שזו פינתה בכדי ליצור את עולמנו, לכודים ושבויים בתוך קליפות. הקליפות הללו הן שברים של כלי הקיבול שנועדו לקלוט את אותו אור אלוהי אבל נשברו מסיבות כאלה ואחרות, וניצוצות רבים תקועים בתוך תחום הקליפות, הנשלט ע"י כוחות הרוע. לענייננו חשובה תמונת העולם הכוללת, שמסתדרת מצוין עם המצב של עם ישראל אז: ממש כשם שהעם נמצא בגלות, כך המצב הקוסמי הכללי הוא מצב של גלות - מצב שבו הישות הנמצאת בגלות היא לא פחות מאשר האור האלוהי הזה, שהוא במובן מסוים השכינה, שהיא במובן מסוים האלוהות בעצמה. מול תמונת גלות כל כך כללית ומהותית יש, תתפלאו לשמוע, פתרון פשוט - קיום המצוות על ידי היהודים משחרר את הניצוצות משבי הקליפות ותורם לתיקון הכללי של העולם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה:

על מנכ"ל קופיקס, לארי בירד, מקיאוולי ואבימלך - כשדוחפים לנו את האמת ישר לפרצוף

לפני כמה ימים, בכנס כלשהו, קם ועלה לבמה מנכ"ל קופיקס, אבי כץ. הבחור, שעד לא מזמן היה מנכ"ל של רשתות אחרות, נכנס בסערה לעולם הקפה הישראלי כשיצא בקונספט חדשני - כל החנות בחמישה שקלים. את התוצאות כולנו ראינו - בעיקר תורים מטורפים.

אז היה כנס, והבחור מחזיק את המיקרופון ביד, ומתחיל לדבר. וכשהוא מדבר, כדאי להקשיב. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

על מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם זכייניו:

"אצלי ידעו, אני אגיד את זה גס. הייתי אומר - שאם אני אתפוס אותך עם אישתי במיטה, אולי אוותר לך. אבל אם אני אתפוס אותך קונה משהו לא ממני, לעולם לא אוותר לך. אני ארדוף אותך כל החיים. פעם תפסתי זכיין שלא קנה ממני, קניתי מרצדס חדשה, הלכתי אליו לעסק, דפקתי מסמר על הקיר, תליתי את המפתחות של המרצדס ואמרתי לו - אתה רואה, אני תולה את המפתחות של המרצדס פה, והולך לחפש עורך דין שנוסע על סובארו מודל 82, ואומר לו - תגמור לרסק אותו, תחליף את הסוברו במרצדס. באותו ערב המשפחה שלו ישבה אצלי וביקשה סליחה".

ועל מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם לקוחותיו (משום מה הציטוטים הבאים אינם מופיעים ברשת, למרות שהם בהחלט היו במהדורה המודפסת של דה מרקר - אנא סמכו על זכרוני):

"העסק הקודם שלי [מנכ"ל רשת למוצרי תינוקות] היה חרא. הייתי מוכר לך עגלה, ורואה אותך בפעם הבאה אחרי חמש שנים. עכשיו, אתה נכנס אליי, אוכל ושותה - ואחרי שעתיים החזיר שוב רעב".

וגם:

"כשאתה נכנס אליי לחנות, אתה מוריד את השכפ"ץ של "כמה זה עולה לי?", ולא שם לב שהורדת יחד איתו את השכפ"ץ של "אני באמת צריך את זה?", ואז אתה קונה בעשרים שקל ואני מרוויח יותר".

ועל מערכת היחסים הפשוטה שהוא מטפח עם בתו:

"אמרתי לה שאם מישהו אומר שהקפה לא טעים אני מדיח אותה מהירושה. היא עבדה כמו מטורפת ולא ישנה בלילות, עד שבמבחני טעימה הגענו ל-100% הצלחה".

מה אני אוהב בזה? שהמנגנון חשוף. שדופים לנו את האמת ישר לפרצוף. הבחור מנכ"ל, הוא יש לו עסק לנהל ואין לו זמן או כוח לשטויות. הוא יקרע אותך לגזרים - בין אם אתה ספק או לקוח, והוא לא מתכוון להתאמץ לרגע ולהסתיר את זה.

ויש בזה משהו חביב ומשחרר, לראות איך מדי פעם המסכה נושרת, המסך יורד והמנגנון הקפיטליסטי או סתם התאווה לכסף ולכוח ניצבים לך בלי איפור מול העיניים ואומרים אהלן.

על מט הסנדלרים של הרמב"ם, ומה הקשר למפץ הגדול?

כשהייתי ילד, החברים שלי ואני למדנו לשחק שחמט בערך באותו זמן. איפשהו בגיל 10-11.

העניין הוא שלא ידענו הרבה. כולנו ידענו איך עושים מט סנדלרים: מוציאים את הרץ והמלכה, ואם הילד שמולך היה פראייר יכולת לקרוע אותו בשלושה מהלכים קצרים.

הבעיה התחילה כשהילד מולך כבר הכיר את המהלך, או אז לא היתה ברירה אלא להתחיל לשחק ממש, לאט ויסודי, במשך המון זמן - במונחים של הילדים שהיינו, אינסוף. כמעט אינסוף כמו לשחק מונופול עד שהמשחק באמת נגמר.

אחת מסוגיות היסוד ב"מורה נבוכים" היא העימות בין התפיסה הפילוסופית (כלומר, התפיסה המדעית של אותו זמן) לבין התפיסה הדתית באשר לתחילת היקום. לפי אריסטו, העולם לא נברא בשום נקודת זמן ספציפית, אלא תמיד היה קיים. את העמדה המסורתית אין צורך להציג - היה אקט של בריאה, אם לפני 5,773 שנה ואם במועד אחר כלשהו; היה אקט ספציפי של התחלה.

אופייני לרמב"ם שלפני שיצלול לנושא, יסקור את העמדות השונות לעומק. ראשית, את העמדה המסורתית אפשר לחלק לשתי עמדות משנה, לפי התשובה לשאלה "האם היה משהו לפני בריאת העולם?". לפי עמדת המשנה הראשונה, שאותה מאפיין הרמב"ם כגישה הדתית המסורתית, האל יצר את העולם יש מאין. לפי עמדת המשנה השניה, אותה מציג הרמב"ם ובצדק כעמדתו של אפלטון (בעקבות הדיאלוג שלו "טימיאוס", שם הוא מציג את האל היוצר - הדמיורגוס - כמי שבורא את העולם באקט של הטלת סדר בתוך חלל כאוטי שהיה כבר קיים), האל לקח את הבלגן שהיה שם קודם והפך אותו להרמוני ומסודר. העמדה הזו רואה את המונח "תוהו ובוהו" כמצביע על מצב כאוטי שהיה קיים לפני הבריאה, ואת הבריאה כפעולה של השלטת סדר וארגון בתוכו.

עד כאן הדברים ברורים למדי לקורא בן ימינו. אבל מה מוביל את אריסטו, תלמידו של אפלטון ואביהם של המדעים, לטעון שהעולם תמיד היה קיים ומעולם לא היה אקט של בריאה?

ובמקום הראשון - והפעם בתלמוד!

בעקבות הפוסט שכתבתי על המקום הראשון בתנ"ך, הגיע הזמן להשלים את התמונה, והפעם מול התלמוד.

כאן אין היסוסים ואין ויכוח. הסצינה העוצמתית ביותר בתלמוד תדרוש מאיתנו לקפוץ מעט בזמן כדי להבין את הרקע, אבל בסיומה נבין למה אני מצטמרר בכל פעם מחדש.

ערב שבת, לוד. ביתו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

רבי אליעזר נוטה למות, ומגיעים לבקרו רבי עקיבא וכמה מחבריו. אבל לא מדובר בביקור רגיל, עד כמה שביקור של אדם ברגעיו האחרונים יכול להיות רגיל. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, זמן רב מאוד, שהם נפגשים. הם לא נפגשו משום שהחכמים החרימו את רבי אליעזר.

מה פתאום להחרים את רבי אליעזר? וכי הוא עשה משהו רע?

נזיז את המחוגים כמה עשרות שנים אחורה.

רבי אליעזר הוא אחד מחמשת תלמידיו המובחרים של ר' יוחנן בן זכאי, זה שנמלט מירושלים הנצורה וביקש מהרומאים את יבנה, זה שהשכיל לשקם את היהדות אחרי חורבן המקדש ולהראות כיצד אפשר לשמור על קשר עם האל גם באמצעות סידור שאתה לוקח איתך לכל מקום. ר' יוחנן בן זכאי זיכה את רבי אליעזר בכינוי "בור סוד [סיד] שאינו מאבד טיפה". ואכן, בכוח זכרונו העצום, היה ר' אליעזר אנציקלופדיה מהלכת. הוא התגבר במהירות על העובדה שלא למד כלל תורה עד גיל עשרים וקצת, כשהוא זוכר כמות עצומה של הלכות ששמע מרבותיו.

אבל רבי אליעזר הוא לא רק זכרן גדול - הוא גם עקשן גדול ואדם שאינו נוח לבריות כלל ועיקר. זה לא ממש מפתיע, כי הוא ממשיך את דרכם של חכמי בית שמאי - שאופיינו תמיד בהחמרה, בראיית החוויה הדתית כחוויה של ציות נטו, להבדיל מבית הלל שנטו להקל יותר.

והעקשנות שלו היא בעיה, כי הוא נפל על הדור הלא נכון.

למה לא כדאי להתחבא אצל קאנט בבית, ומה הקשר לאנטיגנוס איש סוכו?

קאנט הוא קודם כל התקווה של המרצים הוותיקים באוניברסיטאות. אחרי קריירה אקדמית חביבה למדי שנמשכה עשרות שנים בלי הישגים יוצאי דופן במיוחד, הבנאדם פתח בתצוגת תכלית חסרת תקדים. בתוך כמה שנים בודדות, החל מהיותו בן 57 ב-1781, הוא כתב סדרת ספרים שהעמידה את עולם הפילוסופיה בהלם. ב"ביקורת התבונה הטהורה", הוא פרש תמונה מקורית ומרשימה ביותר של הדרך בה השכל שלנו פועל, והראה מדוע לא נוכל לעולם לתפוס את הדברים כשהם לעצמם, בלי התיווך של הפילטרים שהמוח שלנו משתמש בהם. אותנו תעניין היום תורת המוסר שלו.

מאז סוקרטס, הפילוסופים פועלים בצל המתקפה של הסופיסטים על המוסר. הסופיסטים היו מורים בשכר שהתיימרו ללמד תחומי ידע רבים ושונים, וכמה מהם העלו על נס את ההתקפה על ערכי המוסר הנאיביים: להיות מוסרי, אמרו, זה להיות פראייר. תעיפו מבט בטבע: לא תראו שם אריה מנומס, ואם תראו הרי תצחקו עליו. אם אתם תפעלו לפי החוק, זה יעבוד לטובת האנשים החזקים האלה למעלה, שמתעסקים כל היום באיך לעשות תספורות ואיך לדפוק לכם את הפנסיה. עזבו אתכם משטויות: אל תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל המדינה שלכם, אלא תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל לדפוק אותה ולצאת מזה בסטייל!

מלחמתו האבודה של הרמב"ם ואיך נשארתי נבוך - וגם תזכורת: ההרשמה לקורס על מורה נבוכים עומדת להסתיים!

אחת המלחמות העקביות ביותר של הרמב"ם - וגם הכושלות ביותר - היא מלחמתו באמונות הטפלות. הוא עושה כמיטב יכולתו, כמעט בכל כתביו, כדי להוציא מלב הקוראים את הנטיה והנהיה אחרי האשליה, אחרי הפתרונות הקלים. על היהודי, אומר הרמב"ם, להשתמש רק בכלי היעודי שניתן לו בכדי להתמודד עם החיים, עם העולם ועם האל - השכל. בכל פעם שאנו מתפתים לאמונה טפלה כלשהי, אנחנו למעשה שמים את השכל בצד - וזו הטעות הגדולה ביותר שאנו מסוגלים לעשות.

על פיתגורס: האם המספרים באמת שולטים בעולם? לא סיכמנו שזה גוגל או משהו?

בבואנו לבחון את פיתגורס, אנחנו נתקלים בקושי רציני. אנחנו לא יודעים עליו הרבה, אבל לא בגלל שחסר עליו חומר כמו שקורה עם פילוסופים רבים בני זמנו. הבעיה היא אחרת: כשאנחנו עוסקים בפיתגורס, אנחנו בעצם עוסקים בכת של הפיתגוראים, שלקחו את שיטתו והפכו אותה לדת ייחודית, המשלבת בין אלמנטים של דתות יווניות אחרות לבין הצבת הפילוסופיה במרכז. חברי הכת הקפידו לייחס לפיתגורס, המייסד, כל חידוש וכל גילוי שלהם, כך שקשה להפריד בין גילוייו של פיתגורס לבין מפעלה של הכת כולה.

בכל מקרה, הפיתגוראים הולכים בעקבותיהם של הפילוסופים היווניים הקדומים, בכך שהם מנסים לענות על השאלה מה עומד מאחורי המציאות המוכרת לנו. האם יש עיקרון המארגן אותה? הפילוסופים היווניים הקדומים נתנו תשובות מגוונות (כולנו יודעים לדקלם שהתשובה של תאלס לשאלה הזו היתה "הכל מים"), וגם לפיתגוראים היתה את תשובת הבית: כל הדברים הם בעצם מספרים. בבסיס כל התופעות בעולם, עומדים מספרים. ואם זה נשמע לכם אידיוטי, זה בגלל שאתם כנראה לא מלחינים. כי היה זה פיתגורס שגילה את העיקרון העומד מאחורי כל כלי המיתרים, מהלירה היוונית עד הפסנתר: גובה הצליל של המיתר הוא פונקציה (אחחח... פונקציות... געגועים למתימטיקה של התיכון...) של האורך שלו. שברים כמו 7 חלקי 12 או שלושת רבעי הם שעומדים בבסיס של כל היצירות המוזיקליות, מפיוטי בית הכנסת ששוברים את הלב עד לפיוטי רוק כבד ששוברים את הלב של אמא כי תראו מה נהיה לי מהילד.

איפה אנחנו מול פינלנד? איך הנביאים קשורים לזה? ולמה ניטשה חוטף חום?

כתרים רבים נקשרו בשנים האחרונות למערכת החינוך הפינית. בתוך שנים לא רבות, החבר'ה שם עשו מהפכה של ממש בכל הקשור לתחום האפור הזה, וכבשו ללא עוררין את המקום הראשון במבחנים הבינלאומיים.

אחד מעקרונות היסוד של מערכת החינוך שם הוא "אף ילד לא נשאר מאחור". הלימודים הם בקבוצות קטנות, כאשר המורים נדרשים להבחין בילדים המתקשים ולהתאים את קצב הלימוד של הקבוצה אליהם. כך, אף ילד לא פותח פער גדול מדי מול חבריו, ונחסכים ממנו אפקטי פיגמליון למיניהם בנוסח "אני טיפש", או "לימודים זה לא בשבילי, אני הולך לדפוק קריירה בצוות הווי באילת".

אם ניטשה היה חי היום כדי לראות את זה, הוא היה חוטף עליהם קריזה. אולי לא כמו זו שהובילה להתמוטטותו הסופית לאחר שרץ להציל סוס שהסייס שלו היכה אותו, אבל לא הרבה פחות מזה. תראו, יגיד לנו ניטשה, כבר ב"מבצע סבתא" אמרו שהאחרונים תמיד יהיו בסוף. עכשיו, מי שחשוב זה לא החלשים. מי שחשוב זה אפילו לא הכלל. מי שחשוב זה האדם הנעלה, הגיבור, המיוחד, זה שהטבע נתן בידיו את המפתחות ואמר לו: "קח, תנהג אתה בפרארי הזאת, ואם תשרוט אותה קצת אז לא נורא". האנשים הנדירים האלה הם אלו שמקדמים את האנושות באמת. ממש כמו שזה יהיה טיפשי לבוא לאריה בג'ונגל ולדבר איתו על יום שני ללא בשר, כי הוא מלך החיות והוא זה שקובע את החוקים, ממש כך העל-אדם לא צריך להיות מוטרד מכל מיני נקיפות מצפון ומוסר. הוא יש לו תפקיד, ונא לא להפריע לו למלא אותו.